מה זה חוק חזקת הגיל הרך?
חזקת הגיל הרך הינה הוראה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, שקובעת כי במקרה של פירוד בין הורים, ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם אלא אם ישנן סיבות מיוחדות להורות אחרת. סעיף 25 לחוק קובע: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
חשוב להדגיש כי חזקת הגיל הרך מעולם לא הייתה "חוק" העומד בפני עצמו, אלא חזקה משפטית המעוגנת בתוך חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. אולם בשיח הציבורי והמשפטי נהוג לכנותה "חוק חזקת הגיל הרך".
על מי חל החוק?
חזקת הגיל הרך חלה על כל זוג הורים המתגרשים או נפרדים כאשר יש להם ילדים מתחת לגיל 6. החזקה מופעלת כאשר ההורים לא הגיעו להסכמה ביניהם בנוגע למשמורת, או כאשר ההסכם לא מבוצע בפועל. במקרים אלו, בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, בהתאם לערכאה שבה מתנהל הליך הגירושין, אמור להתחשב בחזקה זו בבואו להחליט על משמורת הילדים – וכפי שנראה בתי המשפט אינם מחויבים לה באופן מלא.
את מי צריכה לעניין שאלת ״חזקת הגיל הרך״?
חזקת הגיל הרך תעסיק באופן ישיר הורים הנאלצים להיכנס להליכי גירושין או פרידה כאשר יש להם ילדים מתחת לגיל 6. ברקע החזקה עומדת השאלה הכאובה – עם מי יגדלו הילדים לאחר הפרידה? ומה יהיה המינון של הסדרי השהות בין ההורים
חשוב להדגיש כי באופן אידיאלי, שני ההורים ביחד הם אלה שאמורים לדעת מהי טובת ילדיהם. שהרי מי מכיר את הילדים טוב יותר מהוריהם? במצב האופטימלי, שאלת המשמורת לא אמורה להפוך לסכסוך, אלא להיות מוכרעת בהסכמה ושיתוף פעולה מתוך ראיית טובתם של הילדים.
אולם, לצערנו, המציאות מורכבת הרבה יותר. כאשר זוגיות מתפרקת, פעמים רבות ההורים נקלעים למערכת יחסים עכורה ורוויית עוינות, והילדים עלולים להפוך לכלי במאבק הכוחות ביניהם. במציאות זו, חזקת הגיל הרך נועדה לספק קו מנחה וכלל ברירת מחדל משפטי עבור בתי המשפט ובתי הדין בבואם להכריע בשאלה רגישה זו.
מאמר זה נועד לספק הבנה מעמיקה של חזקת הגיל הרך – מקורותיה, יישומה בפסיקה הישראלית, והמגמות העכשוויות לביטולה או שינויה – עבור הורים ואנשי מקצוע המתמודדים עם סוגיה מורכבת זו.
כיצד הערכאות המשפטיות מתייחסות לחזקת הגיל הרך ולמשמורת הילדים?
בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים מציגים גישות שונות במקצת לסוגיית חזקת הגיל הרך:
בתי המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות אימצו גישה מצמצמת לחזקת הגיל הרך, עם נטייה גוברת למשמורת משותפת כאשר שני ההורים מתפקדים. קיימת מגמה ברורה של בחינת טובת הילד באופן אינדיבידואלי, תוך התייחסות לחזקת הגיל הרך כנקודת מוצא בלבד, שניתנת לסתירה בנסיבות מתאימות.
דוגמה מובהקת לגישה זו ניתן לראות בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (ס"י 43369-04-17, מ.א. נ' ש.א. מיום 8.6.2017). בפסק דין זה קבע כב' השופט שני ארז כי: "ברירת המחדל היא שרשאי אדם, אפילו הוא אב ולא אם, לסמוך על כך שילדיו לא רק יהיו איתו בקשר עמו וילונו עמו מבלי שלהורה אחרת תהא זכות וטו על קשרים אלו, זולת אם יודע הוא להצביע על סיכון בעל משמעות הנשקף לקטינים". פסק הדין קבע באופן נחרץ כי "לאם אין זכות לסרב ללינות, אלא ברשות של בית משפט לאחר שתצביע על סיכון ממשי".
משמעות פסיקה זו היא שבית המשפט רואה בשני ההורים כבעלי מעמד שווה בכל הנוגע לקשר עם ילדיהם, וכי אין לתת לאחד מהם זכויות בלעדיות לקביעת הסדרי ראייה. הפסיקה מדגישה כי ילדים אינם כלי נשק או כלי משחק במחלוקות שיש בין הוריהם, וכי סרבנות קשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין.
עמדה זו קיבלה חיזוק נוסף בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (רמ"ש 27434-12-19, ש' ב' נ' נ' ב' נ'). בהחלטה מיום 24.12.2019 קבע כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא, כי "מבחינת בית משפט זה, כל עוד לא הוכח אחרת, שני ההורים במקרה דנן נורמטיביים ובעלי מסוגלות הורית טובה לגידול הקטין". בית המשפט הדגיש כי יש לאפשר לקטין לשהות עם שני הוריו, ודחה את הניסיון להגביל את זמני השהות עם האב, תוך שהוא קובע כי "עזיבת המשיב את הדירה אינה יכולה להצטייר כצעד שלילי שאינו לטובת הקטין".
בתי הדין הרבניים נוטים להיות מסורתיים יותר בגישתם, ועדיין מייחסים משקל רב לחזקת הגיל הרך. אולם גם כאן חלים שינויים משמעותיים, כפי שניתן לראות בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 9.4.2025 (תיק 1391263/7).
בפסק דין תקדימי זה, שניתן על ידי הרכב הדיינים בראשות הרב שלמה שפירא, קבע בית הדין כי "במקרה שבפנינו משמורת משותפת והתועלות שבה, אינם סותרות את עקרונות חזקת הגיל הרך, בעולם משתנה". הרב שפירא הדגיש בפסק דינו כי העקרונות שנקבעו בדברי הראשונים הנוגעים למדדים לקביעת משמורת הבן והבת "היו תלויים באורחות החיים בזמן חז"ל ומשתנים בכל דור ודור לפי הזמן, המקום והחברה".
פסק הדין מציין במפורש כי "אופי העולם המודרני, ההשתנות בהרגלי החיים והעובדה שהילדים מקבלים את עיקר השכלתם והכשרתם, לא מן ההורים, ואולי במידת מה אף שינוי תודעת השיתוף ההורי אצל חלק מהגברים, מביאה לידי מסקנה שלא סוג ההורות אב או אם ולא מין הילדים בן או בת, הם שנותנים יתרון דומיננטי בקביעת המשמורת לאחד מהם".
עם זאת, יש לציין כי פסק הדין ניתן בדעת רוב, כאשר אחד הדיינים, הרב מאיר פרימן, הביע עמדה מסורתית יותר הגורסת כי "ילד בגיל הרך זקוק יותר למענה שיש באישיות האם" וכי יש לקבוע הסדרי שהות שאינם שוויוניים, באופן שהילד יהיה ברוב הזמן אצל האם.
מאבקי סמכות בין הערכאות השונות עלולים להשפיע על ההחלטות בענייני משמורת, כאשר הורים עשויים לנסות "לבחור" את הערכאה שתטה יותר לטובתם. עם זאת, ניכר כי בשנים האחרונות גם בבתי הדין הרבניים קיימת מגמה של התקרבות לעמדת בתי המשפט האזרחיים, בדגש על בחינת טובת הילד הספציפי ונסיבותיו.
ביטול חזקת הגיל הרך – איך זה משפיע על הילדים וההורים?
בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בגישה השיפוטית כלפי חזקת הגיל הרך, כאשר מגמת הפסיקה מתקדמת לכיוון של בחינת טובת הילד באופן אינדיבידואלי. עם זאת, טרם שונה הסעיף בחוק באופן פורמלי וחד-משמעי.
השפעת השינויים והמגמה לביטול החזקה היא רב-מערכתית:
עבור הילדים – הגישה המודרנית מתמקדת בבחינה פרטנית של טובת הילד, מה שעשוי לספק מענה מותאם יותר לצרכיהם הספציפיים. מאידך, הליכים ממושכים יותר של התדיינות משפטית עלולים להגביר את הקונפליקט ההורי ולהשפיע לרעה על רווחתם הנפשית.
עבור האבות – ביטול החזקה עשוי להגביר את הסיכוי למשמורת משותפת, ומחזק את ההכרה בחשיבות מעורבותם בחיי ילדיהם הצעירים.
עבור האמהות – השינוי עלול לערער את הוודאות המשפטית שהייתה קיימת בעבר ולהגביר את החששות מפני אובדן המשמורת הבלעדית.
האם מעמדה של האם עתיד להיפגע בעקבות כך?
שאלה זו נמצאת בלב הדיון הציבורי והמשפטי בנושא ביטול חזקת הגיל הרך. מצד אחד, ישנן טענות כי ביטול החזקה יפגע במעמדן של אמהות ויביא להתדיינויות משפטיות מיותרות, שבהן יצטרכו להוכיח את כשירותן ההורית למרות היותן המטפלות העיקריות במקרים רבים.
מצד שני, התומכים בביטול החזקה טוענים כי הגישה המודרנית אינה מבטלת את ההכרה בחשיבות הקשר האימהי, אלא רק מאפשרת הערכה שוויונית יותר של כישורי שני ההורים. במקרים רבים, כאשר האם היא המטפלת העיקרית, בתי המשפט ימשיכו להכיר בכך גם ללא קיומה של החזקה החוקית.
בפועל, ניתן לראות כי גם כיום, כאשר המגמה היא לצמצם את היישום האוטומטי של חזקת הגיל הרך, במקרים רבים המשמורת נותרת בידי האם כאשר היא מתפקדת כמטפלת העיקרית. עם זאת נדגיש, השינוי קורה ואבות המעוניינים לקחת חלק משמעותי בגידול ילדיהם הקטנים, יקבלו מענה בבית המשפט ואפילו בבית הדין הרבני.
מתי תהיה התחשבות ברצון הילד?
אחד ההיבטים החשובים בדיוני משמורת הוא מידת ההתחשבות ברצון הילד. על פי החוק בישראל, בית המשפט רשאי להתחשב ברצון הילד בהתאם לגילו, בגרותו ויכולתו להביע דעה עצמאית.
אין גיל מדויק שבו רצון הילד הופך למכריע, אולם בפסיקה קיימת מגמה לתת משקל הולך וגובר לרצון הילד ככל שגילו עולה. בדרך כלל, מגיל 10-12 שנים, דעתו של הילד מקבלת משקל משמעותי יותר, אם כי אינה מכרעת בהכרח.
כמובן שרצון הילד בגיל זה אינו רלוונטי – והשינוי שקורה בבתי המשפט בעשור האחרון נובע בראש ובראשונה, מהשינוי הסוציולוגי והמיבני בתפקידם של ההורים בתא המשפחתי.
למה ביטול חזקת הגיל הרך משמעותי?
ביטול חזקת הגיל הרך מייצג שינוי פרדיגמה משמעותי במשפט המשפחה בישראל:
- הכרה בשינויים חברתיים – הביטול מבטא הכרה בשינויים במבנה המשפחה המודרנית, בה שני ההורים לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים. כפי שקבע הרב שפירא בפסק דין 1391263/7: "אופי העולם המודרני, ההשתנות בהרגלי החיים והעובדה שהילדים מקבלים את עיקר השכלתם והכשרתם, לא מן ההורים, ואולי במידת מה אף שינוי תודעת השיתוף ההורי אצל חלק מהגברים, מביאה לידי מסקנה שלא סוג ההורות אב או אם ולא מין הילדים בן או בת, הם שנותנים יתרון דומיננטי בקביעת המשמורת לאחד מהם".
- מעבר ממודל חד-הורי למודל דו-הורי – המגמה היא לעודד המשך מעורבות של שני ההורים בחיי הילדים גם לאחר הפירוד. כב' השופט שני ארז הדגיש בפסק דין ס"י 43369-04-17 כי "ברירת המחדל היא שרשאי אדם, אפילו הוא אב ולא אם, לסמוך על כך שילדיו לא רק יהיו איתו בקשר עמו וילונו עמו מבלי שלהורה אחרת תהא זכות וטו על קשרים אלו".
- התאמה אישית – ביטול החזקה מאפשר התאמת הסדרי המשמורת באופן אינדיבידואלי לכל משפחה ולצרכי כל ילד. כפי שקבע בית המשפט המחוזי ברמ"ש 27434-12-19: "מבחינת בית משפט זה, כל עוד לא הוכח אחרת, שני ההורים… נורמטיביים ובעלי מסוגלות הורית טובה לגידול הקטין", ולכן יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למסוגלות ההורית הספציפית ולטובת הילד הספציפי.
- שוויון מגדרי – הביטול מקדם תפיסה שוויונית יותר של תפקידי ההורות, ללא הנחות מוקדמות על בסיס מגדרי. כפי שניתן לראות מהפסיקות העדכניות, בתי המשפט ובתי הדין כאחד מכירים בכך שגם אבות יכולים להיות מטפלים מעולים, ומתן משמורת משותפת או זמני שהות נרחבים עם האב משרתת את טובת הילדים במקרים רבים.
הנטייה לצמצום השימוש בחזקת הגיל הרך נובעת ממספר גורמים:
- המלצות ועדות מקצועיות – ועדות שונות, כולל ועדת שניט שפעלה בין השנים 2005-2011, המליצו על ביטול החזקה והחלפתה במודל שמדגיש אחריות הורית משותפת.
- ביקורת על ההנחה המגדרית – ביקורת גוברת על ההנחה האוטומטית שאמהות מתאימות יותר לטיפול בילדים צעירים.
- מחקרים פסיכולוגיים – מחקרים עדכניים המדגישים את חשיבות הקשר עם שני ההורים לצורך התפתחות תקינה של הילד.
- פסיקה שיפוטית מתפתחת – מגמה בפסיקה המדגישה את החשיבות של משמורת משותפת והמשך מעורבות שני ההורים.
מהן הטענות "בעד ונגד" על חוק חזקת הגיל הרך?
טענות בעד שימור החזקה:
- יציבות משפטית וודאות להורים בתקופת משבר
- מניעת התדיינויות משפטיות מיותרות
- הגנה על זכויות האם, שבמקרים רבים היא המטפלת העיקרית
- הכרה בקשר הביולוגי והפסיכולוגי המיוחד שלעתים קיים בין אמהות לילדים בגיל הרך
טענות נגד החזקה:
- אפליה מגדרית נגד אבות
- פגיעה בזכות השווה של שני ההורים להיות מעורבים בחיי ילדיהם
- גישה מיושנת שאינה מתחשבת בשינויים במבנה המשפחה המודרנית
- התעלמות מהצורך בבחינה אינדיבידואלית של טובת הילד
מהי עמדתי בתור עו"ד לענייני משפחה על ביטול חזקת הגיל הרך?
כעורך דין העוסק בדיני משפחה, אני סבור כי המגמה לביטול חזקת הגיל הרך טומנת בחובה הן הזדמנויות והן אתגרים. מחד, היא מקדמת התייחסות שוויונית יותר להורות ובחינה אינדיבידואלית של טובת הילד, שהיא בסופו של דבר העיקרון המנחה שצריך להוביל את ההחלטות בענייני משמורת.
מאידך, אני מודע לכך שביטול החזקה עלול להוביל להתדיינויות משפטיות ממושכות ויקרות, שלא תמיד משרתות את טובת הילד. בניסיוני המקצועי, ראיתי כיצד פעמים רבות צד אחד מנצל את היותו ה"מחזיק" בילד ומנסה להשתמש בהסדרי השהות ככלי במשא ומתן או כמנוף לחץ. התנהלות זו פוגעת קודם כל בילדים, שהופכים להיות כלי במאבק בין הוריהם.
לדעתי, יש לעשות הכל על מנת להימנע מקונפליקט ולנסות להגיע להבנות בין ההורים. דיאלוג פתוח ומכבד, בסיוע אנשי מקצוע במידת הצורך, הוא המפתח להסדרים שיטיבו עם הילדים. עם זאת, יש לזכור שכל מקרה הוא ייחודי – ראיתי לא מעט מקרים בהם היה צורך למצוא איזון שונה של ביקורים והסדרי שהות כדי לשרת את טובת הילדים הספציפיים.
לכן, לצד ביטול החזקה, יש לפתח מנגנונים אלטרנטיביים ליישוב סכסוכים, כמו גישור והליכים טיפוליים, שיאפשרו להורים להגיע להסכמות מתוך ראיית טובת הילד. בתי המשפט ובתי הדין צריכים להיות קשובים לצרכים הייחודיים של כל משפחה ולשים את טובת הילד במרכז, תוך הבנה שלעיתים דרושה גמישות ויצירתיות בקביעת הסדרי משמורת והסדרי שהות.
לדעתי, הפתרון האידיאלי אינו נעוץ בביטול מוחלט של החזקה או בשימורה המלא, אלא בפיתוח מודל מאוזן שישלב את היתרונות של שתי הגישות: שמירה על וודאות משפטית מסוימת לצד גמישות והתאמה לנסיבות הספציפיות של כל משפחה, תמיד תוך שימת טובת הילד בראש סדר העדיפויות.
